סיפורי התורה, כך כבר הבנו מזמן, אינם סיפורי מעשיות וגם לא סיפורי היסטוריה. הם נכונים לכל אחד מאיתנו בכל מקום ובכל זמן.
"רגעים אחרונים לפני הגאולה"- זוהי הגדרת ה"זמן שלנו".
מהו הקשר של סיפורי הפרשה אל הזמן הזה?
האחים בצרה. הם, מבקרים זרים חסרי כל, עומדים מול מושל האימפריה הכל יכול (בלי לדעת, שהוא יוסף אחיהם) שמבקש להשאיר אצלו את האח הקטן והאהוב בנימין.
ואז נגש יהודה. נמושה עלובה מול המושל, שהוא עצמו מגדיר "כמוך כפרעה" ומעיז פניו מולו בדרישה להשיב את האח.
הכוח נראה בידיים של יוסף ולא של יהודה...
ממש הפוך מהסיטואציה שבהפטרת הפרשה:
וַיְהִי דְבַר-יְ-הוָה, אֵלַי לֵאמֹר. טז וְאַתָּה בֶן-אָדָם, קַח-לְךָ עֵץ אֶחָד, וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה, וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וּלְקַח, עֵץ אֶחָד, וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם, וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו. יז וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶ-ל-אֶחָד, לְךָ--לְעֵץ אֶחָד; וְהָיוּ לַאֲחָדִים, בְּיָדֶךָ. יח וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ, בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר: הֲלוֹא-תַגִּיד לָנוּ, מָה-אֵלֶּה לָּךְ. יט דַּבֵּר אֲלֵהֶם, כֹּה-אָמַר אֲ-דֹנָי יְ-הוִה, הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד-אֶפְרַיִם, וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת-עֵץ יְהוּדָה, וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד, וְהָיוּ אֶחָד, בְּיָדִי.... כא וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר א-ֲדֹנָי יְ-הוִה, הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ-שָׁם; וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב, וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל-אַדְמָתָם. כב וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם, לְמֶלֶךְ; וְלֹא יהיה- (יִהְיוּ-) עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם, וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד... כד וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם, וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם.... וְדָוִד עַבְדִּי, נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם.
נבואת הגאולה הזו, שנאמרה בעת הפירוד בין מלכות ישראל ("יוסף") למלכות יהודה, מתארת את האחדות בין חלקי העם בבוא הגאולה. ומי כאן המולך בעל העמדה? מלך מבית דוד (המשיח)!
נראה כאן לכאורה ניגוד בין המצב בהפטרה (המושל מבית דוד) למצב בפרשה (יהודה נאלץ להתרפס מול המושל יוסף).
ולא היא.
יהודה נגש אל יוסף בעוז, ממש "לא שם עליו" והולך עם העניין שלו בלי להתפעל. האם נוכל לשער את אומץ ליבו של הזר הזה מול מושל הממלכה שעל פיו יישק דבר?
איזה כוח נפשי עצום, עד כדי סיכון עצמי, הוא הפגין בצעד הזה!
יוסף מראה כאן כוח "לפי הספר"- הוא המושל ויש לו עוצמה על פי החוקים. יהודה מפגין כאן כוח מעל העולם והכללים הרגילים של העולם!
והקשר אלינו?
אם בדורות הגלות היינו נמושות מפוחדות מול העמים, הרי שעכשיו, רגעים לפני הגאולה, אנחנו צריכים ללכת בתוקף של יהודה.
בימים שלנו, אין מקום בעולם, שמונעים מיהודי לחיות כיהודי.
זה תלוי רק בו....
ממש כמו יהודה, אנחנו צריכים להראות תקיפות בכל מה שנוגע לחיים היהודים שלנו.
כשנפגין עמידה גאה יהודית, נקרב את נבואת הגאולה, נגיע אל השיא- מלכות בית דוד - משיח.
--
שבת שלום
מוטי וליבי גרומך - האמפי
"רגעים אחרונים לפני הגאולה"- זוהי הגדרת ה"זמן שלנו".
מהו הקשר של סיפורי הפרשה אל הזמן הזה?
האחים בצרה. הם, מבקרים זרים חסרי כל, עומדים מול מושל האימפריה הכל יכול (בלי לדעת, שהוא יוסף אחיהם) שמבקש להשאיר אצלו את האח הקטן והאהוב בנימין.
ואז נגש יהודה. נמושה עלובה מול המושל, שהוא עצמו מגדיר "כמוך כפרעה" ומעיז פניו מולו בדרישה להשיב את האח.
הכוח נראה בידיים של יוסף ולא של יהודה...
ממש הפוך מהסיטואציה שבהפטרת הפרשה:
וַיְהִי דְבַר-יְ-הוָה, אֵלַי לֵאמֹר. טז וְאַתָּה בֶן-אָדָם, קַח-לְךָ עֵץ אֶחָד, וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה, וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וּלְקַח, עֵץ אֶחָד, וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם, וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו. יז וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶ-ל-אֶחָד, לְךָ--לְעֵץ אֶחָד; וְהָיוּ לַאֲחָדִים, בְּיָדֶךָ. יח וְכַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ, בְּנֵי עַמְּךָ לֵאמֹר: הֲלוֹא-תַגִּיד לָנוּ, מָה-אֵלֶּה לָּךְ. יט דַּבֵּר אֲלֵהֶם, כֹּה-אָמַר אֲ-דֹנָי יְ-הוִה, הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד-אֶפְרַיִם, וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת-עֵץ יְהוּדָה, וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד, וְהָיוּ אֶחָד, בְּיָדִי.... כא וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר א-ֲדֹנָי יְ-הוִה, הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ-שָׁם; וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב, וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל-אַדְמָתָם. כב וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ, בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם, לְמֶלֶךְ; וְלֹא יהיה- (יִהְיוּ-) עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם, וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד... כד וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם, וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם.... וְדָוִד עַבְדִּי, נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם.
נבואת הגאולה הזו, שנאמרה בעת הפירוד בין מלכות ישראל ("יוסף") למלכות יהודה, מתארת את האחדות בין חלקי העם בבוא הגאולה. ומי כאן המולך בעל העמדה? מלך מבית דוד (המשיח)!
נראה כאן לכאורה ניגוד בין המצב בהפטרה (המושל מבית דוד) למצב בפרשה (יהודה נאלץ להתרפס מול המושל יוסף).
ולא היא.
יהודה נגש אל יוסף בעוז, ממש "לא שם עליו" והולך עם העניין שלו בלי להתפעל. האם נוכל לשער את אומץ ליבו של הזר הזה מול מושל הממלכה שעל פיו יישק דבר?
איזה כוח נפשי עצום, עד כדי סיכון עצמי, הוא הפגין בצעד הזה!
יוסף מראה כאן כוח "לפי הספר"- הוא המושל ויש לו עוצמה על פי החוקים. יהודה מפגין כאן כוח מעל העולם והכללים הרגילים של העולם!
והקשר אלינו?
אם בדורות הגלות היינו נמושות מפוחדות מול העמים, הרי שעכשיו, רגעים לפני הגאולה, אנחנו צריכים ללכת בתוקף של יהודה.
בימים שלנו, אין מקום בעולם, שמונעים מיהודי לחיות כיהודי.
זה תלוי רק בו....
ממש כמו יהודה, אנחנו צריכים להראות תקיפות בכל מה שנוגע לחיים היהודים שלנו.
כשנפגין עמידה גאה יהודית, נקרב את נבואת הגאולה, נגיע אל השיא- מלכות בית דוד - משיח.
--
שבת שלום
מוטי וליבי גרומך - האמפי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה